אכיפה בררנית

בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, נפסק כי: "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם..."

טענה של אכיפה בררנית היא טענה של פגיעה בשוויון, כשכל רשות מינהלית חייבת לנהוג בשוויון. כך גם במשפט אזרחי וגם במשפט פלילי.

 

במישור הפלילי, סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי  [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כי בין הטענות המקדמיות שנאשם רשאי להעלות עומדת הטענה כי הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

בבג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה נפסק כי שיקול-דעתו של התובע הוא נרחב ביותר, אך אין הוא שיקול-דעת מוחלט. שיקול-דעתו של התובע הוא שיקול-דעת שלטוני, בעל אופי שיפוטי, המוגבל בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי ותוך הרמוניה עם ההוראות הכלליות של המשפט המינהלי. על-כן חייב תובע לקבל החלטתו מתוך שקילת הגורמים הרלוונטיים וגורמים אלה בלבד. עליו לפעול בתום-לב, בהגינות, ללא הפליה ובסבירות, וכדברי השופט מ' חשין בבג"ץ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, בעמ' 12: "אכיפה סלקטיבית בלתי שוויונית של חוק לא תסכון ולא תעמוד".

ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי יוסף ורדי נדון ביטול כתבי אישום שהוגשו נגד המשיבים מחמת "הגנה מן הצדק", נוכח שורה ארוכה של ליקויים ומחדלי אכיפה, חקירה והעמדה לדין מצד המבקשת. שם הרחיב בית המשפט את עקרון ההגנה מן הצדק גם למקרים בהם ההפליה היא פרי מעשה מחדל ורשלנות, או טעות בשיקול הדעת מצד הרשות, כלומר מקרים של אכיפה מפלה שלא מתוך כוונת זדון. בימ"ש קבע כי הטענה להפליה פסולה בהעמדה לדין בעילה של הגנה מן הצדק, חולשת גם על מקרים בהם טוען הנידון כי נפל פגם בהעמדתו לדין, או בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולו משום חדלונה של הרשות, בטעות שנפלה על-ידה בתום-לב, או בגין מחדלים ורשלנות מצידה, לצד מקרים בהם פעלה הרשות בשרירות מכוונת, בחוסר תום-לב, ומתוך שיקולים זרים.

יודגש כי טענת ההגנה מן הצדק מתקבלת רק במקרים נדירים וחריגים, לאור עקרון המנהל התקין, לפיו חזקה על הרשות שפעלה כדין.

 

המידע המופיע בסקירה זו הינו מידע כללי בלבד ובכל מקרה ספציפי יש לקבל יעוץ משפטי מתאים