ביום 15.10.20 ניתן פסק דין מעניין, בו הפך בית המשפט העליון החלטתו של בית המשפט המחוזי והחליט להעתר לבקשה       שלא להרוס את המבנים שבנדון.

 

מדובר במבנים המשמשים במרביתם למגורים באדמות יטא בנפת חברון. הקרקע מצויה בשטח צבאי סגור (שטח אש). כנגד המבנים הוצאו צווי הריסה בשנים 2013-2014. במהלך השנים ניסה המבקש להכשיר את המבנים בדרכים שונות אך ללא הצלחה.

במסגרת ניסיונות ההכשרה, הגיש המבקש תוכנית מפורטת להסדרת מעמדם התכנוני של המקרקעין לועדת המשנה לתכנון ולרישוי ביו"ש, בהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים בהליך משפטי אחר. אלא שבסופו של יום, דחתה הוועדה את התוכנית ממספר טעמים ובינהם העדר היתר מפורש של המפקד הצבאי, מיקום התוכנית בתחום אתר ארכיאולוגי ללא היתר מהגורמים המקצועיים, והעדר הצדקה תכנונית.

 

המבקש הגיש עתירה מנהלית על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי, אך זו נדחתה.

 

נקבע, כי אין הצדקה לסטות מהכלל לפיו לא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטות מקצועיות של גורמי תכנון, וכי המבקש לא הבהיר כיצד ניתן לאשר את התוכנית המצויה בתוך שטח האש. בנוסף נדחו טענות המבקש לאכיפה סלקטיבית.

 

המבקש לא אמר נואש והגיש ערעור לבית המשפט העליון, אשר הפך כאמור את החלטת ביהמ"ש קמא, והורה על מתן צו מניעה זמני להריסת המבנים עד להכרעה בערעור.

 

נפסק, כי מדובר במבנים המשמשים למגורים, ועל כן דחיית הערעור תביא לנזקים בלתי הפיכים למבקש אשר ייתר את הערעור.

עוד נקבע, כי אמנם האינטרס הציבורי בדבר אכיפת צווי הריסה בעינו עומד- וודאי במבנים בשטח אש (!) אך מאחר והמבנים חיוניים לקיומם הבסיסי של המבקש ומשפחתו יש להעתר לבקשה.

בית המשפט מציין, כי לא הוצג צורך דחוף להריסה דווקא כעת, לאחר שנים בהם עוכבו הליכי האכיפה ביחס למבנים.

לא זו אף זו,  נקבע כי למרות שהמבקש הקים מבנה בלתי חוקי חדש בשנת 2018, עדיין אין בשיקול זה כדי לדחות את הבקשה.

 

יצוין, כי למרות שמדובר באיו"ש ובממשל צבאי, העקרונות לפיהם פסק ביהמ"ש העליון- יהיו דומים גם בשטח ישראל.

 

                                                                                                            בברכה,

 

                                                                                                              עו"ד גדעון בן-אור וצוות המשרד