לפי פס"ד שניתן לאחרונה, אין בסמכות הוועדה "להתחרט" על מתן ההיתר ולהורות על הריסת המבנה במסגרת צו הריסה מנהלי. המבחן יהא במועד הבנייה- ובמועד הבנייה דכאן, היה למבנה היתר ועל כן, לא ניתן להרסו.

 

ולהלן יפורט:

 

המבקש הגיש בחודש יולי 2017 בקשה לתוספת בנייה, לרבות מרפסת. הבקשה התקבלה וניתן היתר בנייה. לאחר שהמבקש החל בעבודות, הגיע מפקח מטעם הוועדה ונתן למבקש צו הפסקה מנהלי, לאחר שהמפקח מצא כי המבקש יצק 3 כלונסאות בצמוד למבנה, שלא מופיעות בתוכניות שהגיש המבקש. המבקש טען כי צו זה איננו חוקי שכן לא ניתן על ידי מי שהוסמך בחוק (בחוק נקבעו הגורמים הבאים: מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יו"ר ועדה מקומית או מהנדס הוועדה) אולם מכל מקום, המבקש נענה לצו, הפסיק את בניית הכלונסאות והמשיך בבנייה בהתאם להיתר שניתן לו.

לאחר מכן הוזמן המבקש לשימוע שנושאו: שינוי היתר הבנייה" כיון שלשיטת הוועדה בקשת הבנייה לא כללה את המרפסת. השימוע לא הוליד הסכמות בין הצדדים. בישיבה נוספת בה השתתפו רק מהנדס הוועדה ויו"ר הוועדה ובה   החליטה הוועדה לבטל את ההיתר למרפסת.

 

בעקבות החלטת הביטול, הוציאה הוועדה צו הפסקה מנהלי נוסף ובהמשך הוצא גם צו הריסה מנהלי למרפסת.

 

לאחר שבחן היטב את נסיבות ופרטי הגשת התוכניות, פסק בית המשפט כי היתר הבנייה שניתן למבקש כלל גם את המרפסת, ועל כן המבקש בנה את המרפסת בהתאם להיתר ובהתאם לתוכנית המאושרת בחתימת ידם של יו"ר הוועדה והמהנדס ועל כן אין מדובר בעבודה אסורה.

לכן, התנאי הבסיסי שנקבע בחוק להוצאת צו הריסה מנהלי- לא התקיים במקרה זה. ביהמ"ש מוסיף ומציין, כי ביטול ההיתר לאחר שכבר בוצעה הבנייה אינו יכול להפוך את הבנייה לאסורה שכן במועד ביצוע הבניה ההיתר היה עודנו בתוקף.

לסיכום, הורה בית המשפט על ביטולו של צו ההריסה המנהלי וחייב את הוועדה בתשלום הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד.

 

                                                                                                            בברכה,

                                                                     

 עו"ד גדעון בן-אור וצוות המשרד