אפריל 2019
חוק התכנון והבנייה מאפשר לבתי המשפט ולועדות לתכנון ובנייה להוציא צווי הריסה לבנייה שנבנתה שלא כדין. בנוסף, החוק מגדיר את הסמכות בנוגע למתן היתרים, סירובם והצבת תנאים, ותקנות הרישוי מגדירות את השיקולים שינחו את רשות הרישוי בבואה לבחון בקשה להיתר.
ואולם, מתעוררת שאלה בנוגע לסמכות הועדות להתנות מתן היתר בהריסת מבנה או חלקו, שלא היה נושא הבקשה.
במהלך שנת 2017 פנו עותרים לועדה המקומית לתכנון ובנייה בבקשה לאשר תוספת ממ"ד לדירה. הועדה אישרה את הבקשה, תוך הצבת תנאים הכוללים, בין היתר, הריסת בנייה לא חוקית, ופירוק גידור שהותקן ללא היתר ותחם חלק מהחצר המשותפת.
על שני התנאים הללו, ונושאים נוספים, הוגש ערר לועדת הערר המחוזית, שדחתה את הערר, תוך אמירה מפורשת לפיה בזמן שהועדה בוחנת בקשה להיתר, עליה לבדוק את הנכס ומצבו התכנוני, וככל שיש בו חריגות בנייה- לא ניתן להתקדם עם ההיתר, עד שלא תתקיים הסדרה או הריסה, לבחירתם. על כך הוגשה עתירה מנהלית.
בדיון נדונה השאלה האם הרשות רשאית לדרוש את הריסת התוספת כתנאי למתן היתר, ובמילים אחרות- איזו פרשנות יש לתת לחוק ולתקנות, תוך התחשבות באינטרס הציבורי וקניינו של הפרט ושכניו.
בית המשפט פסק כי הועדה איננה מוסמכת להורות על הריסת בנייה בלתי חוקית שאין לה קשר רלוונטי עם העבודה המוצעת, כתנאי לקבלת היתר בניה. כלומר, כדי שהועדה תוכל להתנות את מתן ההיתר בהריסה או הסדרה, צריך להיות קשר בין הבנייה שיש להרוס לבין הבקשה עצמה, ואין משמעות לשאלה האם הבנייה חוקית או לא.
ואולם, במקרה דנן- הועדה הייתה רשאית לעשות כן, משום שהן התוספת והן הממ"ד משרתות את אותה דירה, ומשכך- קיים קשר פונקציונלי ביניהן. משהוחלט ששיקול הדעת של הועדה היה סביר, דחה בית המשפט את העתירה.
בברכה,
עו"ד גדעון בן-אור וצוות המשרד